פסק-דין בתיק ת"א 47012-12-12

מנהל מקרקעי ישראל (להלן: הנתבע) מבקש כי אורה על דחיית התובענה הנדונה על הסף, בין בשל התיישנות ו/או שיהוי, בין בשל מעשה בית דין.

התובענה בתמצית

1.         עניינה של התובענה בהבטחה שלטונית, שלטענת התובע ניתנה בידיו על ידי הנתבע עוד בשנת 1997, ולפיה תוקצה לו קרקע חלופית תחת חלק מחלקה 3 בגוש 30465 שבתחומי המועצה המקומית מבשרת ציון (במאמר מוסגר יוער, כי מלכתחילה הוגשה התובענה גם נגד המועצה המקומית וגם נגד חברת "ערים", אולם התובענה נגדם נמחקה בהסכמת התובע, משהודה כי הקצאת קרקע בנסיבות הנטענות היא בסמכות הנתבע בלבד). על פי הנטען, חלקה זו הוחזקה על ידו כבר רשות ושימשה אותו לאחסנת ציוד מכני כבד. בשלב מסוים נדרש לפנות את החלקה לשם סלילת כביש. משסרב לעשות כן אלא אם יימצא לו שטח חלופי, הוגשה נגדו תביעת פינוי, בסדר דין מקוצר (ת"א 9414/96 של בית משפט השלום בירושלים). לדבריו, בעקבות החלטת בית המשפט ליתן לו רשות להתגונן, יזם הנתבע, ביחד עם המועצה המקומית, פגישה משותפת עימו על מנת להגיע להסכמות. הפגישה התקיימה ביום 10.12.97. לטענתו, באותה פגישה סוכם, כי הוא יפנה לאלתר חלק מן המקרקעין לגביהם הוגשה תביעת הפינוי, כנגד התחייבותו של הנתבע להקצות לו קרקע חלופית - והכל בלא תלות בתביעת הפינוי או בתוצאותיה.

2.         התובענה נסמכת על מכתב מיום הפגישה, אותו כתב ראש המועצה המקומית מבשרת ציון למנהל המחוז בנתבע. על פי האמור במכתב סוכם בה, כי "על מנת להוציא את המטרד של משפחת כרמלי דוד, הצמוד לכביש 72, והמפריע להמשך העבודות, יש לאשר למר כרמלי שטח באיזור התעשייה במעוז ציון ... להעמדת כל הציוד הכבד, תוך התחייבות מצד כרמלי לסלק את כל הציוד מהאזור ולאפשר המשך העבודות בכביש 72 בשכונה י"א". התובע טוען כי בעקבות הפגישה וההבטחה הנטענת, קיים את חלקו בהסכם, ופינה את הציוד שהיה מונח על אותו חלק מן החלקה הנ"ל למגרש חלופי ששכר על חשבונו. טענה זו מוכחשת על ידי הנתבע בכתב ההגנה מטעמו (סעיף 50 לכתב ההגנה).

3.         לטענת התובע, סמוך לאחר אותה פגישה איתר הנתבע (ביחד עם המועצה המקומית) שטח חלופי, שאמור היה לשמש הן את התובע והן אדם נוסף, דוד דוגה שמו, אשר גם הוא נדרש לפנות חלק מקרקע שהייתה בחזקתו לשם סלילת הכביש. לאחר שאותרה הקרקע, הכינו התובע ודוגה תוכנית לשינוי ייעודה (פעולה שהתחייבה משום שעל פי התכנית התקפה הייתה מיועדת הקרקע החלופית הנטענת ל"ייעור"). התכנית אושרה על ידי מהנדס המועצה המקומית, ואף נחתמה על ידי אדריכל המחוז בנתבע. במאמר מוסגר יוער, כי חתימתו של אדריכל המחוז על התכנית מסויגת בהערה כי חתימתו היא "אך ורק מנקודת מבט תכנונית" (נספח ד' לכתב התביעה). מכל מקום, רשויות התכנון והבנייה לא אישרו את התכנית, ולפיכך פנה ראש המועצה המקומית פעם נוספת למנהל המחוז, במכתב מיום 14.9.98. במכתב נאמר כי הציוד הכבד המוחזק על ידי התובע בחלקה הנדונה מהווה מטרד לכל השכנים הגובלים בה ומפריע לביצוע עבודות הפיתוח לשכונה י"א. עוד נאמר בו כי לאחר הפגישה הסכים התובע לפנות חלק מן הציוד, אולם "חשוב להקצות למר כרמלי מגרש חלופי כדי שיפנה את כל יתר הציוד שלו לשם". לפיכך מבקש ראש המועצה ממנהל המחוז בנתבע, כי יביא "את בקשת המועצה ומר דוד כרמלי בפני ועדת המטרדים בהקדם, על מנת לקבל אישור להקצות לו מגרש חלופי שבו יוכל להעמיד את הציוד ולפנותו לשם - וזאת כפי שסוכם עם מר כרמלי בפגישתנו בנושא".

פנייה נוספת של התובע (לטענתו - בהנחיית הנתבע) לרשויות התכנון והבנייה בבקשה לאשר את התכנית נדחתה אף היא, בשנת 1999.

4.         בשנת 2000 התקיימה פגישה נוספת של התובע עם נציגי הנתבע. סיכום הפגישה, מיום 30.8.2000, היה כי התובע "יתאם עם אדריכל המחוז, מר עמוס המרמן, ויאתרו מגרש לייעוד תעשייה במבשרת ציון. אם יאותר מגרש כאמור, יובא הנושא לדיון בהנהלת המינהל".

5.         ביום 29.5.03 ניתן נגד התובע פסק דין בת"א 9414/96 הנ"ל, המחייבו לסלק ידו מחלקה 3 גוש 30465 הנ"ל (להלן: חלקה 3). בהתייחס לפסק דין זה נאמר בכתב התביעה שלפניי (סעיף 24), כי "לגבי השטח שפונה מרצון על ידי התובע שנים קודם לכן לא היה פסק הדין רלוונטי שכן כאמור פינוי זה נעשה לנוכח הסיכומים אשר פורטו לעיל".

6.         לדברי התובע, במהלך השנים שחלפו מעת שניתן פסק הדין, התקיימו דיונים בינו לבין המועצה המקומית, והוא נדרש "להמתין בסבלנות רבה" עד לקידום תכנית שיוזמת המועצה ביחד עם הנתבע, ואשר תכלול גם את חטיבת הקרקע שהובטחה לו ולמר דוגה. בשנת 2007 התקיימה פגישה בין התובע לבין אנשי המועצה המקומית, ובמהלכה הובהר כי המועצה אינה יכולה לקדם את בקשתו לשימוש באותו מגרש חלופי הנזכר לעיל, בהיעדר דרך גישה אליו. לטענתו, רק בשנת 2008 נודע לו, להפתעתו הרבה, כי המועצה, ביחד עם הנתבע, מקדמת תכנית, הכוללת את הקרקע שהובטחה לו, אלא שהדבר נעשה רק למען מר דוגה, תוך התעלמות מן ההבטחה שניתנה גם לו.

7.         הסעד המבוקש בתובענה, שהוגשה בשלהי 2012, הוא פסק דין הצהרתי לפיו התובע זכאי לקבל קרקע בשטח של 2 דונם, במקום העסק שהיה בבעלותו ואשר פונה במסגרת תביעת הפינוי הנזכרת לעיל. עוד מבוקש, כי בית המשפט יורה לנתבע להקצות לתובע מגרש באזור התעשייה במעוז ציון, ללא מכרז, כנגד תשלום 31% מערכו או בתנאים שבהם הוקצה מגרש למר דוגה, אם אכן כך היה.

8.         הנתבע מכחיש את טענות התובע לגופן, ובפרט מכחיש הוא את קיומה של ההבטחה השלטונית הנטענת. אולם עניינה של הבקשה שלפניי אינו בטענות לגופה של התובענה, אלא בבקשת הנתבע להורות על דחיית התביעה על הסף.

הבקשה לדחייה על הסף - טענות הצדדים

9.         על פי הנטען בבקשה, ההבטחה הנטענת ניתנה - גם לשיטת התובע - בשנת 1997. מאחר שהתובענה הוגשה בשלהי 2012, הרי שחלפו 15 שנים מעת מתן ההבטחה. עילת התביעה של התובע התגבשה ביום בו ניתנה לו ההבטחה הנטענת, היינו בשלהי 1997. מכאן, שחלפו למעלה משבע שנים מעת שהתגבשה העילה, ודין התובענה להידחות מחמת התיישנות, כאמור בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958.

לחילופין נטען, כי התובענה הוגשה בשיהוי כבד, ויש ללמוד מכך כי התובע זנח את זכות התביעה. השיהוי הכבד הביא לשינוי מצבו של הנתבע לרעה משום שגרם לו נזק ראייתי הפוגע בהגנתו. בהקשר זה מדגישה ב"כ הנתבע כי מעת שניתנה לו אותה הבטחה שלטונית (המוכחשת), כמעט שלא פנה התובע לנתבע במרוצת השנים, ואת פנייתו אליו חידש רק בשנת 2009. גם אז המתין לסוף שנת 2012 עת הגיש את התביעה הנדונה. בכל אותן שנים עמד התובע בקשר עם הנתבע בנושאים שונים וניהל מולו הליכים משפטיים רבים. מכאן יש להסיק כי התובע זנח את זכות התביעה.

בנוסף, ומבלי לגרוע מן הנטען לעיל, טוען הנתבע כי דין התובענה להידחות על הסף גם מחמת השתק עילה ו/או השתק פלוגתא, שכן טענותיו של התובע נדונו ונדחו או צריכות היו להיטען בהליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בינו לבין הנתבע.

10.       התובע טוען, מנגד, כי ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף טעונה, כשלעצמה, בירור עובדתי, ודי בכך כדי לדחותה. עוד טוען הוא, כי מאחר שהסכם ההרשאה עם מר דוגה נחתם בשנת 2007, הרי שרק במועד זה נעשו כלפי התובע מעשים המהווים אפלייה פסולה, ומשכך, ממילא לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת שהוגשה התביעה.

מכל מקום, לטענתו, נקט במהלך השנים פעולות לשם מימוש הבטחת הנתבע שניתנה לו בשנת 1997, ובכללן הגשת תכנית לשינוי ייעוד הקרקע החלופית שאותרה, ופנייה בשנת 2009 בדרישה למימוש ההבטחה. רק בשנת 2011 נענה מפורשות כי הנתבע אינו רואה מקום לקיום מגעים בעניין, וכי טענותיו יתבררו בבית המשפט. על פי הנטען, הייתה זו הפעם הראשונה בה נודע לתובע כי הנתבע אינו מתכוון לקיים את התחייבותו, וזה המועד בו התגבשה עילת התביעה. בהקשר זה מדגיש התובע כי אלמלא ההתחייבות, אין להעלות על הדעת שהנתבע היה חותם על התכניות שהוגשו לו מטעם התובע ולא היה חותם על הסכמה להגשת תכנית לשינויי הייעוד של קרקע שאינה שייכת לתובע, כפי שאין להעלות על הדעת שהתובע היה מכין תכניות ומוציא הוצאות נכבדות לשם שינוי הייעוד של קרקע, אלמלא הובטחה לו כקרקע חלופית לזו שנלקחה ממנו, בהסכמתו. ועוד מדגיש הוא את העובדה שמר דוגה זכה להקצאת קרקע, עובדה התומכת אף היא בהבטחה הנטענת.

אשר לטענת השיהוי טוען התובע כי מעולם לא זנח את טענותיו, וכי עד לשנת 2011 הוצגו בפניו מצגים לפיהם תוקצה לו קרקע חלופית במסגרת תכנית חדשה הנמצאת בהכנה.

בכל הנוגע לטענה בדבר מעשה בית דין טוען התובע כי המדובר בטענה סתמית, וכי שאלת ההבטחה השלטונית כפיצוי בגין פינוי חלק מן הקרקע בה החזיק התובע מעולם לא נדונה בהליך שיפוטי כלשהו.